"לא יודע איך נראים החיים בלי הכדוריד"

"רגע השיא שלי? ההשתתפות באוניברסיאדה ב-2015 בדרום קוריאה עם נבחרת ישראל עד גיל 28. ההכנות היו תחת דראגן ג'וקיץ' ושחר הבר. התגוררנו בכפר אולימפי חדש, יחד עם 13,000 ספורטאים ומאמנים ממעל 120 מדינות, והתחרינו למשך שבועיים וחצי. סיימנו מקום 5 לאחר שניצחנו את רוסיה בהארכה. התקבלנו שם כמו סופר-סטארים והתנהלנו כמו מקצוענים. זה אירוע הספורט המשמעותי ביותר שיצא לנבחרת כדוריד ישראלית לחוות, זה ממש אולימפיאדה לכל דבר".

 

עוד פרט – טואג הדריך במחלקת הנוער כבר שהיה בן 21. "היום אני משחק עם ונגד שחקנים שאימנתי כשהם היו ילדים - ברק קרמון, יפתח דהן ואורן רווה, ובכלל החיבור ההולך וגדל עם האנשים האיכותיים במערכת, עם קבוצת הנשים, עם השחקנים שגדלו והתפתחו במועדון וכמובן עם דניאל לינדנגרן המאמן, שאחרי שנים ששיחקנו ביחד והקשר החברתי שנבנה בינינו, לצד הקשר המקצועי. אדם פלטקביץ'. הרצליה זה בית, וזו הסיבה שארצה לתרום למועדון ולענף גם בעתיד. זה קשר ומערכת יחסים ששווה לטפח עם כמה שיותר שחקנים ואנשי מקצוע שגדלים במועדון ומגיעים אליו. מעולם לא לקחתי תואר, שזו החמצה שתישאר איתי, אבל אני מרגיש שאני עדיין יכול להסתכל אחורה בגאווה על הקריירה והמסלול שעברתי. בנוגע להמשך, ככל שמתבגרים מבינים שהכדוריד זה חיידק שלא יוצא ממך. אני אוהב מאוד את הענף ואת המועדון ולכן אני ממש לא פוסל חזרה לתחום בכובע אחר, בין אם זה בתור פסיכולוג או בין אם בהיבט המנהלי לשם פיתוח המועדון והענף. אולי אחזור לשחק חובבני או בפורמט של אימון. בכל מקרה, אהיה שגריר של הענף. בינתיים זו תקופת צינון, להירגע קצת ולקחת צעד אחורה. אתחיל בירח הדבש ונראה איך מתקדמים משם".

 

צילומים: גיל שמאי
 

 

טואג עצמו נמצא בשלב מתקדם של לימודיו, בקרוב כפסיכולוג (סרטון על מסלול לימודיו באוניברסיטת רייכמן). אולי גם בספורט, והוא מחדד: "הסיבה העיקרית לפרישה שלי היא הרצון שלי להעביר את המיקוד שלי לתחומים אחרים בחיים שהם בעצם העתיד שלי. בסוף, בגיל 23 קרעתי גיד במרפק ושם הבנתי שהקריירה שלי יכולה להסתיים בכל רגע וללא התראה מוקדמת. בשלב הזה החלטתי לפתח תחום אחר  והספקתי ללמוד לפסיכומטרי, לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה ולסיים אותו בהצטיינות יתרה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ואפילו להעביר שנתיים מהתמחות אינטנסיבית ותובענית מאוד, זאת תוך שמירה על שגרת אימונים מלאה.

 

"היום אני כבר פסיכולוג בשנה השלישית להתמחות הקלינית והמשאבים שלי מוקצים בעיקר לשם. העומס שהשילוב בין התחומים דרש ממני תרם לכך שהגוף שלי כבר מתחיל לכאוב יותר ולהיות כבד יותר, וזה זמן נכון לפנות את הבמה לשחקנים צעירים ורעבים יותר כדי שיוכלו לעזור להרצליה לעשות את קפיצת המדרגה כדי להתברג בצמרת ואולי גם סוף סוף לקחת תואר. ברמה האישית, גם התחתנתי השנה והפוקוס בחיים שלי עובר גם לזוגיות והמשפחה. אשתי ויתרה במשך שנים על זמן היחד שלנו כדי שאוכל ללכת לאימונים ולעשות את מה שאני אוהב. זו החלטה ממש לא פשוטה ואפילו עצובה עבורי, אבל היא צריכה להילקח באיזשהו שלב".

 

 

"אני ממליץ לכל ילד לעסוק בספורט ובאופן ספציפי בכדוריד. זה ספורט כל כך אינטליגנטי, שאנשים שלא עוסקים בו לפעמים מתקשים להבין. יש משמעות לכל חצי שנייה של התלבטות על המרגש ולכל ס"מ ימינה או שמאלה במיקום שאתה עומד. רק כשאתה יוצא מהכדוריד ומהספורט התחרותי אתה מתחיל להבין את ההשפעה של המנטליות הזו על כל דבר אחר בחיים שלך. אתה יוצא לעולם ופתאום מגלה שהרף הביצועי שלך והמשמעת העצמית שלך היא מושא להערכה.

 

"ספורטאים מחשיבים כסטנדרט מבחינת הרף שמציבים להם ולביצועים שלהם מגיל צעיר, ולכן גם הם מציבים לעצמם, מה שהם מפתחים באמצעות עבודה קשה ומתמשכת לאורך שנים, זה פשוט נכס בכל מקום ותחום אחר. בספורט אין קיצורי דרך, ואני לא בטוח שזה המצב במקרים רבים אחרים. הציפיות מעצמך, ההשקעה והרצון להשתפר ולהפוך לטוב יותר, אלה תכונות שמפתחות אותך בין אם זה בלימודים, בעבודה, ביחסים בינאישיים ובמחויבויות שאתה מפתח כלפי עצמך וכלפי אנשים אחרים שאתה עובד איתם. כמובן שהיכולת לעבוד בקבוצה, להנהיג ולהשפיע היא משמעותית ורלוונטית מאוד לספורטאים.

 

"חוץ מזה, בעולם של היום כשרוב העבודות מתבצעות בישיבה ומול מחשב או טלפון, אני חושב שיש חשיבות מכרעת לזמן הזה שבו אתה דואג לגוף שלך, מניע אותו ונפגש עם אנשים פנים אל פנים. התשוקה שאתה חווה כבר מהמשחקונים והתחרויות הקטנות באימונים ועד למשחקי הליגה החשובים ביותר, זה פורקן רגשי וגופני שמערב חשיבה ואינטראקציה חברתית באופן שאין במקומות אחרים. כמו שאמרתי קודם, לא בחדר הכושר ולא באימונים קבוצתיים מסוגים אחרים".

 

 

"אני משער ורוצה להאמין שאנחנו בפתיחתה של עונה טובה. הרצליה הייתה כל כך הרבה שנים "קרוב" ו"ליד", והיא צריכה בעיקר לשבור את תקרת הזכוכית המנטלית. זה מועדון איכותי, עם תנאים טובים, אנשים טובים ומחלקת נוער שמעט ירדה בשנים האחרונות אבל חוזרת ומתפתחת. הרצליה צריכה לבנות שלד של שחקני בית ולשמר שחקנים שכבר שנים כאן ומזוהים כשחקני בית, ומכאן לשאוף למנטליות של רעב ורצון לקחת תארים, ולא להסתפק בעונה טובה ונוחה.

 

"זו מנטליות שדניאל (לינדגרן) כבר שנים מנסה ובהדרגה מצליח להכניס. צעדים כמו החזרה של דניאל צרפתי, שקיבל ניסיון יקר ערך ולקח תארים ברמת השרון, כשחקן משמעותי ודומיננטי, הם לגמרי צעד בכיוון הנכון. אני חושב שלהביא אנשים נוספים למערכת, אפילו לא רק כשחקנים, שמחויבים להצלחת המועדון, הן ברמה הספורטיבית והן ברמה הערכית והחינוכית. זה מה שיצליח לקחת את הרצליה את הצעד האחד קדימה. המועדון כל כך זקוק לו.

 

"יכול להיות שבכיוון הזה, להפוך את הכדוריד גם למקום עם אופק תעסוקתי, שהוא מעבר לשחקנים ומאמנים, גם ברמה המנהלית והשיווקית, אפילו הפסיכולוגית, אלה דרכים להשאיר אנשים מחויבים בענף ולעודד השקעה בו. זו התקווה, והיא יכולה לאפשר את התפתחות המועדון והענף גם ברמה הארצית ואולי גם העולמית. יותר קבוצות עושות את זה, זה חשוב".