הסרט של חייו

משפחת לייפר, כמעט כולה, שיחקה כדוריד (כולל האחות). אביב בן ה-29, משחקניה הבולטים של מכבי ראשל"צ, התמיד - ושיחק לאורך השנים גם בהפועל אשדוד, בנס ציונה, בהפועל ר"ג ובבאר שבע. הוא צבר לא מעט חוויות, ומספר על הבחירה הייחודית בתחום הקולנוע. "מה המשמעות של להיות מורה לקולנוע? קודם כל, זה מגניב, וגם - מאוד מורכב בעיני בעידן הזה, במציאות של ישראל בשנתיים האחרונות. חוויתי את השנה הראשונה כמורה בתיכון, ועכשיו אחרי החגים, למעשה אני פותח את השנייה. דבר בולט שאני יכול להצביע עליו כסממן - ש-90 אחוז מהיצירות של הנערים והנערות, קשורות למצב במדינה. מין דרך התמודדות. גם כשהם צוחקים, הסיפור נפלט להם החוצה דרך היצירה. בכיתה י"א, הם עושים קליפים. בי"ב, זה כבר סרטים קצרים, בשילוב שיר ישראלי, ויצא ש-90 אחוז מהם נגעו באופן ישיר או עקיף בסיפורים על החיילים הגיבורים, על החטופים. על מרכיב שמישהו שאיבד מישהו שיקר לו.

"אני פוגש כל מגמה, ליום בשבוע - כי זה מה שמאפשר לי לשלב גם את הכדוריד, וכל רגע איתם הוא מעצים. אנחנו עובדים כבר מכיתה י' עם התלמידים על ההעשרה. אני מראה להם סרטים קצרים. פותח להם את העיניים להסתכל מעבר למה שהם רגילים, ברשתות הטיק טוק למשל. אני מלווה אותם בתהליך לימודי, ובסופו של דבר מלווה את השמיניסטים לבגרות. אני למעשה עושה את אותו הדבר בפרויקט שלי כיום, והתחלתי בדיוק כמוהם אז זה סוג של סגירת מעגל", מספר לייפר.

"מאיפה זה נולד? למדתי בעמית, וזו הייתה המגמה שהתחברה עם מגמת הכדוריד של העמית, מבחינת מערכת שעות. זה התחיל נטו ככה, ומשם נכנסתי לאט לאט ונשאבתי, עם פיתוח המגמה. בצבא, רציתי להיות ספורטאי מצטיין כששיחקתי בעתודה, אבל נפצעתי - מה שאיפשר לי להיות עורך וידיאו בדובר צה"ל. בהמשך למדתי 4 שנים במנשר לאומנויות בתל אביב, במסלול שאיפשר לי לשלב את הכדוריד. אני מגיש את פרויקט הגמר, כאשר לפני מספר חודשים הייתי עם הפרויקט שלי בפסטיבל 'דוק אביב', יחד עם התלמידים. רגע מרגש".

לייפר הוא בצוות המורים כיום תחת המנהל הנכנס - סער פרנקל ("גאה בו, ושמח שהוא המנהל שלי. בשנה שעברה ראיתי אותו בחדרים המורים, עכשיו הוא השתדרג - ומאחל לו הצלחה רבה").

 

 

הוא בחר לשתף בפרויקט הגמר שלו: "מאוד קשה אישית, והכל התחיל מסיפור משפחתי שאני מלווה. יש בו חלק משמעותי מאוד, שגרם לי לבחור לפתח את תחום הקולנוע בחיי. אחי הבכור, יובל, נהרג בגיל 32 בתאונת צלילה. זה היה לפני כ-14 שנים, כשהייתי בן 15 בתיכון. הוא היה שחיין. אנחנו משפחה לא רק של כדוריד, אלא גם צוללים בים. הטרגדיה הזו הכניסה אותי עמוק ליצירה. גם בתיכון כתבתי תסריט, ואני מתמקד בסיפור שלו כשנתיים, במסגרת פרויקט הגמר. היצירה תמכה בי בתור נער, כי זה מצריך איכשהו להתמודד. בתוך הפרויקט זה מעלה מחשבות רבות על אח שלי. זה מאוד קשה. אפשר לומר, שבכדוריד, אני מצליח להתנתק ולשכוח מהכל".

 

כאשר אתה מביט על זווית הקשר מורה-תלמידים בבית הספר, ועל הקשר שלך כשחקן בוגרים מול מאמן, וגם כמאמן בעצמך מול הילדים בכדוריד, איפה אתה מוצא יותר קשב? בתדריך של המאמן, או בכיתה כמורה?

 

 

"בכדוריד, גם בתור שחקן, וגם בתור מאמן. המקום של בית ספר לעומת זאת, והקולנוע, הוא טיפה יותר פרוץ. בכדוריד החוקים ברורים. כאשר מאמן מדבר בכדוריד, כולם מתרכזים. בכיתה, זה לא עובד עם כולם. לעיתים זה מתרופף יותר מהר, וצריך להתמודד עם בדרך נכונה. בכיתה י' זה יותר בולט, כי זו שנה שהם צריכים לבחור במגמה, ולא כולם סגורים על עצמם. זו שאלה מעניינת, שגם מעידה על עצמי: בכיתה, אני הרבה יותר רגיש. אביב אחר, יצירתי. כשאני במגרש, בתדריך, אני מתכנס ופועל די כמו מכונה. מאוד ת'כלס, תכליתי. אין ספק שגם הסיפור שלי, ופרויקט הגמר משפיע. בכדוריד כמו שאמרתי, אני יותר מתנתק".

 

 

אם היית צריך להפיק סרט, או סדרה על הכדוריד הישראלי, באיזו זווית היית מתרכז?

 

 

ושאלה אחרונה, מה קרה למכבי ראשל"צ בפתיחת העונה. שלושה הפסדים ב-4 המחזורים הראשונים.

 

 

"הכותרת של שלושה הפסדים בארבעה משחקים קצת עושה לנו עוול, כאשר שלושתם היו מול קבוצות חזקות - רמה"ש, אשדוד ומכבי ת"א, אבל אין ספק שאנחנו לא מציגים יכולת טובה. הביטחון והזרימה של המשחק לא תמיד בצד שלנו. זה מורגש, ואנחנו מדברים על כך בינינו, השחקנים והצוות. הקבוצה עוד מתקשה להתחבר, יש שלושה זרים חדשים ועזבו אותנו שני ישראלים בכירים, אבל יש המון רצון ואף אחד לא אדיש למצב. אנחנו דוחפים כל אימון לעלות את הרמה עוד ועוד. אני מאוד מאמין בחברים שלי לקבוצה ובצוות, שאנחנו נתחבר ונשתפר עוד הרבה יותר. אנחנו נציג את מה שאנחנו שווים באמת, ואנחנו מסוגלים להיות הרבה יותר טובים".