"זו כאפה מצלצלת לכל החיים"

צילומים: הדר ואן קולא

 

רגע לאחר שזכה להניף כקפטן את צלחת האליפות ההיסטורית של רמת השרון, והיה מלא סיפוק ואושר מעונת הקסם של המועדון עם הזכייה בטריפל - בן ליברטי הרגיש, שמשהו לא בסדר אצלו. בגוף. על מה שהתגלה, נרחיב בריאיון מיוחד עימו - שנערך בתום שנה מאתגרת, רגע אחרי שנפרד מקבוצה שבה גדל, רגע אחרי קבוצתו לא הצליחה להגן על התארים שהיא זכתה. זה שבוע מלא הרהורים עבור ליברטי, לא רק בגלל איבוד צלחת בתום סדרת הגמר מול הפועל ראשל"צ - אלא הבשורה הטראגית על מותו של גדי קינדה, שנגעה בו במקום רגיש.

 

"קפטן. מנהיג. אגדה" - כך נפתחה הודעת הפרידה הראויה והמכבדת מאוד של רמת השרון מליברטי, השבוע. "אנחנו נפרדים מהקפטן שלנו בן ליברטי. אתה שגדלת אצלנו מהיסוד: מבית הספר לכדוריד, דרך קבוצת הנוער, ועד לקבוצת הבוגרים - בה הפכת לסמל, דמות מופת, וללב הפועם של המועדון. לווית אותנו לאורך שנים של אתגרים מאבקים והצלחות - וברגע השיא של הקריירה שלך, בעונה שעברה, הובלת אותנו לדאבל היסטורי שייזכר כאן לעד. מעבר ליכולת, לאופי ולניסיון - עבור כולנו אתה מודל לחיקוי, על המגרש ומחוצה לו. קפטן אמיתי שמייצג את הערכים, הרוח והלב של המועדון. בן היקר, תודה על כל מה שנתת, על כל טיפת זיעה, כל מילה טובה, כל רגע של השראה. המסע שלך איתנו אולי מסתיים, אבל המורשת שלך תישאר כאן הרבה שנים. בהצלחה בהמשך הדרך - תמיד נהיה איתך".

 
ליברטי מניף כקפטן את צלחת האליפות ההיסטורית של רמת השרון

 

"אנשים מדברים, אבל אני לא פורש. אני מעריך שבקרוב תראו אותי חותם בקבוצה אחרת. לגבי הפרידה מרמת השרון, זה משהו משותף, שלקחנו את ההחלטה הזו יחד. העונה שלי לא הייתה בהתאם לציפיות שלהם ולציפיות שלי. התחלה חדשה תכניס בי הרבה מוטיבציה כדי לממש את הפוטנציאל שלי בקבוצה אחרת. עם רמת השרון היו לי שלוש שנים מדהימות, בקנדציה שנייה ומשמעותית יותר מהראשונה. כילד שגדל במחלקה, והיה מבקש חתימות במשחקי בוגרים, וחווה את זה כשחקן בוגרים - זו סגירת מעגל, בנוסף להגשמת החלום - לזכות בטריפל היסטורי למועדון, כקפטן. זה היה אדיר. יעד שהיה רשום בחדר שלי בגדול כשחזרתי לרמת השרון. אני גאה על הזכות לעזוב את רמת השרון עם ההישגים האלו, ומודה למועדון. בעוד חודש, אהיה בן 30. רוב הקריירה שלי סביב רמת השרון, עם מעבר באמצע לשנתיים טובות בהרצליה. נבחרת ישראל הצעירה. נבחרת ארצות הברית הבוגרת. אני לא פורש - בתקווה שאגשים חלום נוסף - להגיע עם ארה"ב למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס. לצעוד כחלק מהמשלחת האמריקאית זה יהיה מטורף. אני יודע שאצטרך לתת עונה באמת יוצאת מן הכלל כדי לקבל שוב צ'אנס. להגיע למשחקים אולימפיים זו יכולה להיות חוויה של פעם בחיים".
 

 

"אני מרגיש תחושת אכזבה. זה עצוב, כי שאתה עובד קשה כל השנה, ומסיים במקום הראשון את הליגה הסדירה. התוצאות טובות בדרך, אתה בונה את הכימיה הבינאישית והקבוצתית במשחק, ברמת האימונים, בדקויות הכי גבוהות, וכשזה מגיע ל'מאני-טיים' ופתאום זה לא עובד - זה מתסכל. תחושה הפוכה למה שהרגשנו שעשינו היסטוריה ענקית שנה קודם לכן. מה קרה? הרבה דברים לא עבדו לנו בפליאוף. הקבוצה עברה תנועות חדות מהחזרה מהפגרה בינואר. לא הצלחנו להוציא את המקסימום מעצמנו אחרי ההפסד בחצי גמר גביע המדינה מול חולון. בחצי גמר הפליאוף, למרות שהיו רגעים שנראה שהסתבכו לנו מול מכבי ראשל"צ, והיינו סחוטים - היינו בטוחים שאנחנו משנים מומנטום. פתחנו טוב את סדרת הגמר. היה מוזר, כי למרות שאנחנו האלופה - התחושה הייתה שכולם חשבו שנפסיד והפתענו במשחק הראשון. שיעשו עלינו סוויפ, אבל אז הגיע המשחק השני. הפסדנו 42:39 הזוי. הפועל בלי ורקיץ', קראצ'יץ', ואנחנו מקבלים 42 שערים. לא עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות. הרבה טעויות טקטיות. עייפות וחוסר תקשורת בין שחקנים. החסרון של אדיר כהן, שמאוד פגע בנו בפליאוף. דברים בתוך הקבוצה. בשורה התחתונה, לא הצלחנו למקסם את הכימיה כמו בעונת האליפות. במשחקים 4-3, איבדנו כוחות בדקות הסיום. אלו בדיוק הדקות שידענו להתעלות בעונה שעברה. שם הרגישו את העומק של השחקנים והבנייה הטובה, בכל אספקט, ובסדרה הזו - הכל הפוך. אני לא חושב שהיה שחקן שלא סחב פציעה. לא הראינו את זה. עלינו להקריב, וזה לא הספיק".

 

ליברטי ממשיך: "אתה יודע, בשנה שעברה, כשקיבלתי את הקפטן בתחילת המלחמה, כשמילאן פאבלוביץ' עזב - זו באמת הייתה שנה מיוחדת. הכל התחבר. מהמון צדדים. היינו דומיננטים. דורסים. באנו לכבוש. זה לא שלא שלטנו העונה בליגה. אולי זה הרעב. זה היה משהו אחר לפני אליפות, לעומת השובע שהיה אחרי. אולי שאננות. יש אנשים שראו את זה מבחוץ. חשוב לי להדגיש - עשו הרבה השוואות. כל הזמן מזכירים לך את הדברים שעשינו באליפות, אבל זו לא השוואה נכונה. לא היינו אותה קבוצה. אולי השיטה אותו הדבר, אבל ההשוואה הזו פוגעת. אנשים חיו את הניצחונות שלנו משנה שעברה, ולא את העבודה הקשה שצריך למחזר. אני לא אומר שלא עבדנו קשה, אבל הייתה תחושה של שובע אצל חלק מהשחקנים".

זו הסיבה שרמת השרון מבצעת חריש עמוק, ובנייה חדשה בסגל. דיברנו על האליפות שאבדה, אבל זה יותר - שני גביעים. בוא נחזור לרגע שייזכר אולי כנקודת הציון המשמעותית הראשונה בנפילה. ההפסד בחצי גמר גביע המדינה לחולון. איך הוא השפיע?
 

 

 

 

 

"זה קורה ממש אחרי האליפות, ורגע לפני שחוזרים לאימונים בסוף חודש יולי. בדיוק התבשרתי, שסבתא שלי נפטרה - ואני צריך לטוס לארצות הברית ללוויה. הודעתי לעידן ולאבי. לפני, הרגשתי משהו מוזר. הלכתי לעשות אולטרסאונד. יום אחרי אני מקבל טלפון - שמפנה אותי למיון. הלכתי לבד. הרופאה בישרה לי, 'יש לך גידול באשך'. הייתי בשוק. פעם ראשונה שמגלים לי משהו חמור בגוף. הפרוצדורה היא להתאשפז - ולהיכנס תוך 3 ימים לניתוח כריתת אשך. זה רגע שהשמיים נופלים עליך. רגע שחור מאוד, ובתוכו הכי קשה - אתה צריך להודיע להורים, לאנשים מסביב, לקבוצה, שאני מתנתק לחודש של ניתוח, בדיקות ומעקבים. תוך שאני בעצמי לא יודע עוד האם הסרטן התפשט, ולא מבין מאיזה מקום אני צריך לקחת את זה. היה לי מאוד קשה לעמוד מול החברים ולבשר להם שאני לא פותח איתם את העונה".

 

ליברטי ממשיך בגילוי לב: "נותחתי. הייתי צריך לחכות חודש, לבדיקת CT. למזלי, הסרטן לא הספיק להתפשט לבטן התחתונה. לא הייתי צריך לקבל כימותרפיה. או הקרנות וטיפולים נוגדי סרטן. כרתו את האשך, כמו שאתה שומע. מזל שאלוהים ברא שניים. זה חתיכת דבר, עבור גבר. יש לכך התמודדות מנטלית מאתגרת ביותר. היו לי הצפות רגשיות. חרדות. אי וודאות, ענקית. אם יחזור הסרטן. התמודדות עם עצמי. אף אחד לא מבין אותי. הייתי צריך לדעת איך אני משתף את זה, ומקרין את עצמי כלפי החוץ כדי שהסביבה תוכל להכיל אותי. רצו להחזיר אותי למסלול מצד אחד, עם האימונים שנפתחו. הקבוצה גם התחילה את העונה לא טוב עם ההפסד בגמר גביע ווינר לאשדוד. היה חסר את המנהיגות שלי, אבל היה לי מאוד קשה לחזור, שאני לא שלם בעצמי, או לא מתקרב לזה. התעסקתי לא רק בהחלמה הפיזית, אלא בעיקר הפסיכולוגית שלי. בניתי לעצמי מעטפת של קבוצת תמיכה, של חולי ומחלימי סרטן. פסיכולוג שעבד איתי צמוד, שיקום של הקבוצה, ומחוץ לקבוצה באימונים. ברגע שהייתה לי את כל המעטפת התחלתי לחזור. ההחלמה הנפשית היא תהליך ארוך. לקח לי חודשים להבין שהסרטן הוא סוג של שיעור לחיים. אולי 'פאוזה', כשאתה מתעלם מדברים. ניסיתי לחקור, לא יודע למה דווקא סרטן, אבל הבנתי שלא תהיה לי תשובה עכשיו. הבנתי שאולי צריך לשנות משהו בדרך שאתה מסתכל על דברים, שאתה חי את החיים".

 

"ברמה הפיזית, הרופא אמר לי 'תלבש מגן ביצים. יש לך יהלום אחרון להגן עליו'. ברמה של הניתוח שעברתי, זה פחות או יותר כמו לעשות ניתוח בקע. החזרה היא לא כזו קשה פיזית. אולי אצלי הייתה יותר קלילה, בזכות המעטפת. היו רגעים שקיבלתי מכות. אולי זה גרם לי להיזהר יותר, ופחות להיכנס למגע. לא במודע, אבל כן להיזהר יותר על הגוף. אני יודע שראו את זה במשחקים שלי, שאני קצת פחות נכנס ו'מתאבד' עד הסוף. אולי יש לזה קשר עקיף, בכל זאת קיבלתי כאפה מצלצלת".
 

 

"שלא משנה באיזה סיטואציה אנחנו בחיים - תמיד חשוב לשתף. לא לשמור בפנים, ובכלל להגיד את מה שאנחנו חושבים. גם אם זה ביקורת בונה, משוב, להוציא, להביע דעה, והמסר השני - תהיו יותר מודעים לעצמכם. אל תהססו להיבדק. אתה יודע, דיברתי עם שחקן בכיר אחר בליגה, שגם לו היה גידול לפני שלוש או ארבע שנים, לא ממאיר, גידול בשקד בגרון. שמעתי ממנו על ההתמודדות. ההבנה, גם שהמודעות שלנו כספורטאים לגוף גבוהה, שברגע שמרגישים משהו מוזר - רוצו להיבדק. אל תהיו גיבורים עם סף כאב. לא יקרה כלום אם תבדקו. מה עוד? שנזכה לבשורות טובות. שנדע לקבל דברים בפרופורציה, אליפות או איבוד אליפות - זה רק ספורט".