צילומים
"אני לא נפרד מישראל, עבורי זה סוג של פסק זמן ואני בטוח שאחזור להיות אתכם. החיים שלי כמאמן התקשרו לישראל לא פחות מסרביה, בשמונה השנים האחרונות, וזה גרם לי להרגיש כאן כבית. אני עולה מחר על המטוס חזרה לסרביה, ואני יכול לשתף, שאני מוצף ברגשות. שחשוב לי לומר תודה לכל אלו שתמכו בי, שחשוב לי להתנצל בפני אלו שנפגעו בי. אני מבטיח שאחזור לכאן, כי גם ברגעים הקשים שעברתי, זה גרם לי להיות טוב יותר בכל אספקט, כבנאדם וכמאמן. הסיפור שלי בכדוריד הישראלי לא הסתיים, ועוד אחגוג כאן זכייה בתארים - ובתקווה גדולה, להיות ביום מן הימים גם מאמן נבחרת ישראל".
כך אנדראה ווקוייביץ'. הוא כמובן רצה לעזוב עם האפי-אנד, עם זכייה באליפות שנייה ברציפות עם הפועל אשדוד, וזכייה בטראבל שני והיסטורי, אבל הזמן עושה את שלו - והוא משלים, ובעיקר גאה - במסע שלו. מסע מוצלח מאוד לכל הדעות. מסע מעוטר, שאותו צבע בגוונים המיוחדים שלו, בכל זאת, הוא לא רק מאמן מצוין, אלא גם אדם אמוציונלי, חסר פילטרים.
"אני יכול להגיד ששבע הדקות מסיום ההפסד ביום שישי למכבי ראשל"צ, היו שבע הדקות הקשות בחיי. לא היינו צריכים להפסיד, היינו צריכים לקחת את האליפות. וכמו שאמרתי, אם יש קבוצה שראויה לה על הדרך שעשתה, במיוחד בפליאוף, זו מכבי ראשל"צ. אז ברכות למועדון הנפלא הזה, לשחקנים שהיה לי כבוד להיות היריב שלהם במעמדי שיא, ואני מתכוון לירמי סידי ולאיבן קראצ'יץ', וברכות לג'ו מתתיה, שהוא בעיני מאמן מצוין. כן קראתי את מה שג'ו אמר בריאיון איתך, שהם הרגיעו בנוח מולנו. לזה אני מעדיף שלא לענות הפעם", פותח ווקוייביץ'.
איך מסכמים 8 שנים?
"כהחלטה מדהימה, לחיים, להצלחות בקריירה. הגעתי כעוזר מאמן בפרטיזן בלגרד לפרויקט בדימונה. אחרי 6 חודשים חתמנו ל-6 שנים, בניית פרויקט וקידום הקבוצה הבוגרת לליגה הראשונה. אחרי 4 שנים כבר היינו בליגה הבכירה. בעונת 2019-20, עשיתי טעויות וגם הם. לשנינו לא היה ניסיון בליגה הבכירה. אני יכול להגיד שנהניתי בדימונה, אבל אני יכול להצטער בשבילם על הדרך שהם סיימו את הסיפור, 3 שעות לפני משחק. מצד שני, זה פתח לי את הדלת לאשדוד. פעמיים דחיתי פניות מאשדוד במהלך התקופה בדימונה בגלל שהיינו בתוכנית. שזה נגמר, ואתה יכול לשאול את אלי בן גוזי על כך, תוך שתי דקות סגרנו. התמניתי להיות מנהל מקצועי של המחלקה הצעירה, מאמן של הקבוצה השנייה ועוזר מאמן של אולג בוטנקו. ולמה שתי דקות? כי כסף לא היה הדבר שהביא אותי לכדוריד, אלא האתגר.
"ב-2020-21 - החלטתי לעזוב את ישראל ולחזור לסרביה, בסיום העונה של הזכייה הראשונה של אשדוד בגביע המדינה, אבל הדברים קרו - הם ואולג נפרדו, והציעו לי את הקבוצה. החלטתי להישאר לעונה אחת. היו לי תוכניות ברורות איך הקבוצה צריכה להראות. ההנהלה הלכה איתי יד ביד, ומשם הכל היסטוריה. אני יכול לשתף, שהמטרה שלי הייתה זכייה בתואר אחד עם אשדוד בשנתיים, ואם מישהו היה אומר לי אז, תחתום, יהיו לך 5 תארים כמאמן ראשי ועוד גמר פליאוף שבו אנחנו מפסידים במשחק 5, ועל חודו של שער - זה מדהים. זו מועדון עם אנרגיות מטורפות. במבט לאחור, מה שהוביל לזכייה בטראבל בשנה שעברה היה השינוי שחווינו עם הצירוף של מילאן קוסאנוביץ' וסטפן איליץ'. העונה זה סיפור אחר. דברים השתנו בסגל, והתחלנו עם הרבה פציעות את העונה. רבים בטח שוכחים, אבל ניבו לוי התחיל לשחק רק בדצמבר. היית לנו עונה מאוד לא יציבה. הצלחנו לקחת שני גביעים, אבל יותר מהכל - הצלחנו לחזור מהמתים. עברנו משברים לא פשוטים. העבודה כדי להרים את כולם הייתה לגמרי פסיכית, אבל לשמחתי כולם נרתמו. שמנו את כל תשומת הלב שלנו על גביע המדינה. התחלנו פליאוף עם מאזן שלישי, מהמקום החמישי, ואמרנו - אם הגענו עד כאן, ננסה להגן על הצלחת. שתי הסדרות הראשונות מול הרצליה והפועל ראשל"צ היו טובות עבורנו. היינו שותפים לסדרת גמר גדולה נגד מכבי ראשל"צ. אני חושב שהרגעים שידענו להרים את עצמנו היו שהפסקנו לפחד. אם אתה פוחד מהיריב, אתה לא נרדם. כן, נרדמנו בשני המשחקים הראשונים, אבל מכבי ראשל"צ היא קבוצה מדהימה. עשינו עבודה נהדרת והצלחנו לחזור מ-2:0. בדרך שהפסדנו את האליפות, במשחק 5, על חודו של שער, ב'בית מכבי', זה לא בושה. אני עדיין עצוב על ההפסד, ואני מאמן מאוד שמח, כך שנותר לי לברך אותם".
במה התקופה בישראל שינתה אותך?
"היא בנתה אותי כגבר, כמאמן. בסרביה אימנתי 10 שנים. בישראל 8. הגעתי לישראל שאני אבא לילדה, והיום אני אבא לשניים. אני יכול לומר שההחלטה לעזוב, למרות שהיה לי חוזה עם אשדוד, היא עדיין לא פשוטה. היא הייתה החלטה מאוד מבלבלת, עד עכשיו, אבל אני מאוד שמח לחזור להיות אבא במשרה מלאה בבית לשני הילדים. הילדים זקוקים לי, והם במקום הראשון. היה לי כאן זמן טוב. זו עזיבה לא פשוטה עבורי, ואני כבר מתגעגע, כי ישראל זה מקום שאני אוהב. אני לא יודע בדיוק מתי אחזור לכאן, אולי עוד שנה, או שנתיים כמאמן קבוצה. אולי לפני והלוואי שאהיה בעתיד מאמן נבחרת ישראל. זו תהיה סגירת מעגל מצוינת".
אתה להוט על הנבחרת.
"מאוד. יש לי הרבה מה לתרום לנבחרת. מובן שברגע שאני גם לא יכול לעבוד במשרה מלאה בשנה-שנתיים הקרובות, זה יכול להסתדר מצוין עם הנבחרת. מקווה שיקראו לי".
איך הפועל אשדוד תיראה ביום אחרייך?
"אני רואה להם עתיד בהיר. אני משאיר פרויקט טוב לנלה מאטיץ'. הוא האיש הנכון בזמן הנכון, והוא ידחוף את הקבוצה עוד צעד קדימה. אני מאחל להם את כל ההצלחה שבעולם. אני אשאר אוהד מושבע של אשדוד. היחסים שלי הם מעבר למאמן ולמועדון. אשדוד עושה את הרענון שלה, אבל הבשורה היא שהקברניטים רואים שם תמיד במבט קדימה".
איך אתה מסכם את העונה הזו?
"היא הייתה הכי מעניינת ב-8 השנים האחרונות שאני כאן בישראל, אפילו יותר מהעונה שעברה שבה זכינו בטראבל. אם פעם היה מכבי והפועל, בשנים האחרונות זה הפך ל-4 קבוצות - עם אשדוד ורמת השרון, והעונה היו גם את הרצליה וחולון - כך שזה 6 - ואני מאמין שאם כולם ישמרו על מעמדם פחות או יותר - אז בעונה הבאה אפילו יהיה יותר מעניין. למה? כי מכבי ת"א חוזרת וזו בשורה חשובה. זה חשוב שיש עוד קבוצות מחוץ לראשון לציון. האם הופתעתי ממכבי ראשל"צ? אתה יודע, אפילו מתוך מכבי ראשל"צ שמעתי אנשים שמדברים, שהם אנדרדוג, למרות שהם ידעו שהם לא. איך הם יכולים להיות אנדרדוג אם יש להם 5-6 שחקנים מהטובים ביותר בכדוריד הישראלי? סידי, קראצ'יץ', אטמן, גאפר, ניזרי, גרא - הם אנדרדוג? אולי סגל לא הכי עמוק - אבל קבוצה מסוכנת מאוד. אם תשאל אותי את מי ראיתי מגיעות לגמר אתה תופתע - חשבתי שהגמר יהיה רמת השרון מול הפועל ראשון לציון. הייתי בטוח שיש לנו צ'אנס, כמו לשאר הקבוצות לעשות גמר. אני חושב שגם אנחנו וגם מכבי ראשל"צ ניצלנו יתרון אחד. פגרת הנבחרת, במהלך הפליאוף. בטח שהייתי מופתע שרמת השרון הודחה מול מכבי ראשל"צ, כי הם נראו לפני הפגרה מצוין עם 9 ניצחונות, חלקם מרשימים מאוד. אבל זה פליאוף, ופליאוף הוא התחרות הכי טובה שיש בעולם, וגם הכי מעניינת".
רבים טוענים ששמרתם בעצמכם כוחות לפליאוף.
"אני אהיה הכי אמיתי. עשינו חוק באשדוד, יש מוקדמות פליאוף שזה העונה, ויש פליאוף. מה אתה חושב, שבמועדונים אחרים אין חוק כזה? פליאוף זה 'מאני-טיים'. ועובדתית, כמות הפציעות שעברנו לאורך העונה, פגעה בנו. אז לעלות לשחק ולסכן שחקנים פצועים? בעונה גם צריך הרבה מזל. עובדה, הפועל ראשל"צ שהיו מבחינתי מועמדת לתואר, ועשתה עונה טובה - הייתה חסרת מזל לאבד את השחקן הכי טוב שלה (אסטרשפקין) ברגע הכי לא מתאים".
לסיכום, מה הרגע המעצים שאתה לוקח מהעונה הזו, ומה היה הרגע הכי קשה, שתי תבוסות לרמת השרון לדוגמא?
"הרגע הכי קשה של העונה זה 7 הדקות אחרי גמר הפליאוף. נקודה. ראיתי כבר את המשחק כמה פעמים. החטאנו פנדלים. מצבים בטוחים. זה משחק שהיינו חייבים לנצח, גם אם היו לנו השגות על החלטות שיפוט. והרגע הכי מהנה היה כמובן הניצחון בגמר הגביע. עבורי זה היה משחק מאוד רגשי, בגלל שנאלצתי לקבל את ההחלטה לשוב לסרביה לפני המשחק. שמרתי אותה בבטן, ואז הכל התפרץ עם הזכייה בגביע".
עד כמה קשה זה להיות כל כך אמוציונלי?
"אני יודע שאני לא פשוט לעיכול, אבל מחוץ לכדוריד אני אדם אחר. לא מתלונן על כלום. חיי בצניעות ממה שיש. לא בעייתי. אבל שהג'וב שלי עומד על הפרק - אז כן, אנחנו צריכים לדבר ללא פילטרים. לומר הכל בפנים. ברגע שאתה נקי מבפנים, ואומר הכל - אתה אמיתי. רק אנשים שהולכים עם האמת שלהם, ומאמינים בעצמם, מגיעים לתוצאות. אני יודע שאני לא קל. אני יודע שהייתי מאוד אמוציונלי עם השופטים. לפעמים עם העוזרים שלי. עם קולגות. אני רוצה להתנצל בפני אנשים שנפגעו ממני. כן, לפעמים אני יותר רגיש, אבל מה שמגיע אותי להגיע לכל אימון ולכל משחק ולתת את המאה אחוז שלי - זה התשוקה והאנרגיות שהרגש והרוח סוחפים אותי להצליח בתפקיד שלי".
מסר לסיום.
"את המסר האחרון אמרתי אתמול במפגש הפרידה שעשינו בהפועל אשדוד. אמרתי לשחקנים, שבסופו של דבר, אנחנו כאן מפעל קטן, בתוך עולם כדוריד גדול, ואנחנו צריכים לעזור אחד לשני כדי לצמוח ולגדול כאן ולפרוץ קדימה. זהו, את המסר שאני רוצה לאמן את נבחרת ישראל כבר אמרתי, אז כל מה שנשאר לי הוא לומר שלום. אנחנו עוד נתראה. כרגע אני רוצה להגשים לילד שלי חלום, לקחת אותו יד ביד למשחקים של הכוכב האדום בלגרד. ליהנות איתו מהחוויה, וזה בהחלט יעלה לי חיוך שנהיה ביציע - ונראה מאמן ישראלי כמו ברק בכר מדריך אלופה סרבית. זה גאווה עבורי, וזה מאוד חשוב ליחסים הנפלאים שנוצרו דרך הכדוריד בין ישראל לסרביה. בסופו של דבר, אנחנו צריכים לתמוך אחד בשני, זה המסר שלי. נתראה, תודה רבה על הכל".
